השינוי הגיע רק כשהצלחתי לראות את עצמי על מלא, במערומי, על חוזקותי וחסרונותי,
והזמן הזה, שראיתי אותי היה מאתגר, מלווה במאבקים פנימיים ושאלות למה?
הזמן הזה מול עצמי היה המרפא הטוב ביותר שלי.
התהליך הפנימי של חקירה לצורך ניקוי השטח הוליד מרחב של קבלה ויכולת לשנות את מה שכבר לא
מתאים.
רק אז כשהצלחתי לראות מתוך מסך העשן של אמונות ישנות שדאג לנטרל אותי מגישה חיובית
הצלחתי לראות את האחר..
קלטתי שלכולם יש מסך עשן של אמונות שלא משרתות אותם והם אפילו לא יודעים.
כמוני.
אז לא ידעתי שאפשר אחרת.
הייתי צריכה ללמוד.
שנים .
הייתי צריכה שיראו לי,( שיסבירו לי וילמדו איך להתבונן על עצמי מבחוץ.
לבדוק, לחקור את ההתנהגויות שלי שלא קידמו אותי,
את אלו שהשאירו אותי ממורמרת מאחור.
הלמידה הזאת שינתה אצלי את כל הווית החיים.
הבנתי שאפשר אחרת.
אפשר להתאפק. לא להגיב מייד.
לחשוב.
לא להביע דעה כשלא נשאלתי.
לא לבקר את עצמי אלא לבקר את נשמתי, באהבה כמו אורחת. "אורח לרגע רואה כל פגע"..אומרים,
ואני מתארחת אצלי בפנים כל יום מחדש ובכל סיטואצייה בוחנת אפשרויות שונות להביט עליה.
למדתי להטיל ספק.
זכיתי ללמד אחרים.
להעביר מסר שהכל אפשרי.
גם אחרי גיל 60.
אפשר ללמוד ולהתפתח ולשנות חשיבה.
למדתי שאפשר הכל.

למדתי לחלום ולהגשים חלומות.
למדתי שאני יכולה להפסיק להתווכח ולקבל את מה שיש באהבה.
הבחירה אצלי.
למדתי שמחשבה היא לגמרי לא עובדה.
למדתי שרגשות הם מצב חולף.
למדתי להכיר את כולם.
התיידדתי איתם.
למדתי לקבל כאבים פיזיים ונפשיים באהבה.
לחבק אותם למרות הכל.
התחזקתי.
למדתי הודייה מה היא.
כמה כוח ועוצמה יש בה .
מהמקום הזה אפשר ורצוי לחיות.
למדתי איך ללמד שאפשר.
רואה אנשים שמשנים גישה ברגע אחד והופכים כל דאגה וכל אשמה לאהבה.
רואה אנשים שמותרים על הכעסים ללא מורא.
משליכים דעות קדומות וחיים את החיים בקבלה ואהבה.